To the English website
English
לאתר בעברית
עברית
אריחי קרמיקה וזכוכית פיוזינג מיוחדים
בתי כנסת- עיצוב וביצוע עבודות אמנותיות
ויטראז'ים וחלונות מצוירים לבתי כנסת, בתים פרטיים
אריחי קרמיקה מצוירים, מעוטרים, מחולקים
עבודות יודאיקה מיוחדות עבודת יד, קרמיקה וזכוכית
יישומי מטבחים, אמבטיה, שירותים, דלתות וחלונות
סדנאות זכוכית פיוזינג מקצועיות מיוחדות, ציור על זכוכית, סדנאות חוויה, סדנאות כייף
שלטים מקרמיקה וזכוכית עבודת יד אמנותיים ומיוחדים
פרוייקטים מיוחדים, שיא גינס, גן זכרון, שולחנות מצויירים, ציורים על בד, עבודות אמנות, ציורי קיר
עיצוב קיר פסיפס 40 מטר עם כל בית ספר אורט עש נתן אלתרמן
עיצוב וביצוע אנדרטת בית ליד שרה קונפורטי
הנצחה בבית הכנסת, בגן פרטי וציבורי, אנדרטה, ויטראזים וקרמיקה וזכוכית להנצחה על מצבות
ציורי קיר
תכשיטים עבודת יד
הסטודיו שלי
הגינה של שרה קונפורטי
תרומה לקהילה

טנגו אחרון בתל-אביב מאת: ד"ר גדעון עפרת, תערוכת ציורים, שרה קונפורטי, 1990

טנגו אחרון בתל-אביב מאת: ד"ר גדעון עפרת
 
תערוכת ציורים, שרה קונפורטי, 1990
ציורי שמן על מראות, זכוכית ופרספקס, גלריה פרטית בתל-אביב,
 
מה שהחל בטנגו ובוואלס נגמר במחול המוות. ריקודי שמחת חיים נוסח LA BELLE EPOQUE , שניתן לאתרם בציורי השמן שציירה שרה קונפורטי על בד לפני כשנתיים, הפכו עד מהרה ל-DANSE MACABRE  של אימה ודקאדנס (DECA -DANCE ?) נוסח סופי-מאה. שפת-הגוף הדינאמית, שהיא גם שפת היד והעין של הציירת, זוכרת תצלומי מחול רומנטי, הארמוני, אסתטי ותרבותי, מחול שמשמעותו התרפקות על עולם של טקס, פגישה ויופי, אך הציור הניאו-רומנטי של קונפורטי נקלע (וכי ייתכן אחרת ?) לתנועה זיווגית מסוג שונה בתכלית: משהו המעורר בנו תחושה של מין אלימות, כמעט אונס, מלחמת-המינים לחיים ולמוות. סטרינדברג 1990. עתה, המקצבים התקניים והמנומסים של הטנגו והוולאס נמחקו כלא היו בידי ציור-פעולה אקספרסיוניסטי-מופשט, אי-רציונלי, תוקפני, משוחרר, ג'סטוורלי, גופני מאד, כזה שאינו מתיר עוד לזוג המחולל אלא את סטאטוס הגורילות הנאבקות והפרימיטיביזם החשוך. בנסיגה ההתפתחותית האנושית הזו, הגוף, הפך אדיר והראש זערורי, ראש-אדם כראש-לטאה. גוף-נפילים, ראש-זוחלים. גם גלי המכחול נכנעים בפני כוח הכובד המושך מטה-מטה את הצבע הרטוב והנוזל. עתה, משנידון לדו-מימד ולנוזליות, האדם זולג ארצה, חרף הגוטיקה של צמיחתו השמימה.
 
מחול-טראנס ההתגלות והידיעה העצמית (מחולה של נורה ב"בית-הבובות" לאיבסן), מחולו של הקאפיטן ב"מחול המוות" לסטרינדברג, אולי גם מחולה הארוטי של אשה טורפת (מחולה של שלומית לאוסקר ווילד) – מחולות מסוף-מאה קודמת בביצוע פוסט מודרני של סוף המאה הזו. עם זאת, סוף-המאה העונה את תשובת הייסורים ל"שנות הנשף" ולחינגות העליזות של ה-FIN DE SIECLE. צבעוניות עזה אך אפילה מערבלת את השחור-אדום-כחול בבליל עכור של גוני גוף ואדמה, בליל דשן של לאבה לוהטת ואפר.
 
הזוגות המונומנטליים של קונפורטי נראים כשייכים לנפילים של עידן וולקאני היולי, ספק נבראים בבריאה בראשיתית, ספק מגורשים מגן-עדן, ספק נשרפים ומתכלים באש-גהינום. מחולם הוא מחול של ייסורים: קפאונם התנוחתי של פסלי היחיד הריאליסטיים, שיצרה קונפורטי בתחבושות ובפיברגלאס במחצית העשור, הותנע בתנועת הכאב והסבל של לאוקון המיתולוגי שהוכפל. תנועת המכחול הפכה לעוויתות, שיסודן במכחול ספונטני ונטול מעצורים, המצמית את הריאליזם ומשטיחו, בהעניקו לזרימה המסולסלת נוסח "ארט-נובו" (של ימי הוואלס ושל בדיה המוקדמים של הציירת) איכות נחשיית מונקיית (אך כזו שידעה על-בורייה גם את הפשטותיו של דה-קוניגנג). עתה, משיכות המכחול הארוכות מוטעמות בתחבושות-הגוף. אכן, אמצעי הריאליזם של הפיסול מאתמול (חבישת-הגוף) הפכו לאמצעי הפשטה חומרית ולסימני פציעה. התחבושות נגררות על ובתוך הצבע העבה כנחשי לאוקון שהפכו למעיים מרוטשים. דומה, שעבודות המכחול היא הפכה לחבישה סלילית. מעי-התחבושות, וכמוהם האנאליות של מריחות הצבע וגווניו, דנות את הדמויות האומללות להתפרקות החומרים, אם ראשיהן עודם מרוטשים בהליך עינויים בייקונג הרי שגופן כבר חווה התעללות של דם, אש וצואה.
 
התחברותן שתיים יחדיו לא תעזור להן: שהרי, שילובן הצורני והחומרי של בני-הזוג הוא חיבור של עקידה ופלונטר. לא, ההתחברות האנושית הזו לא תשקם הארמוניה אפלטוניסטית אבודה, אלא תבטיח רק יתר שסע ודיסהרמוניה. קמא-סוטרה שהומרה בסיטרא-אחרא. ומי כאן זכר ומי היא הנקבה? מהאקטים הללו לא יוולד שום אדם, כפי שהתענגות הומרה בסבל. מאדם וחווה של גן-עדן נותרו נחשים בלבד. עדיין משפחת הזוחלים.
 
"נשף הסיום" של שרה קונפורטי מסכם את מפולת דמות-האדם בציור הפוסט-מודרני. היבט התגזיר שבו (אם תגזיר-דיקט ממש ואם צללית הפיגורות המצויירת על הלוחות) משקף את הכמיהה לרה-הומניזציה שלאחר נוסחאות האדם החד-מימדי, ירושת אנדי-
וורהול ופוסט-מינימליסטים משלהי שנות השבעים. כמיהה זו הטעינה תגזירי אדם באורגניות ובניאו-אקספרסיוניזם, אשר קונפורטי מהלכת בנתיביו הגרמניים (באזליץ, בעיקר). הגדלת האדם: משקפת את השאיפה הפוסט מודרנית לחזור אל ה"נשגב" ואת תעצומות הנפש האנושיות, אך היא נקלעת לאותן מלתעות של אש, יום-הדין בהן נשרפו חיים הענקים הקדושים של אנצו קוקי וחבריו הטראנס-אוונגארדיים מאיטליה של שנות השמונים. וגם ביצירתה של קונפורטי, התנועה מתרבות (ריקוד) לטבע (יצרים) נשארת בסופה תנועה תרבותית של ציור.
 
אלא, שקונפורטי לא נלכדה בניאו-אקספרסיוניזם גרידא. שכן, הבחירה בתשתית השקופה של הפרספקס ו/או בתשתית הראי טוענת טענה עכשווית נוספת אודות טשטוש הגבולות שבין אמנות לבין חיים (הללו המשתקפים בראי ו/או הנצפים מבעד ללוח השקוף). נושא המופע (המחול) כאילו דן את הפאתוס האופראי לפוזה ולאשלייה. עתה, עם חומריותן הבוטה מאד (לירית, למרות הכל), הדמויות תובעות את סטאטוס הממשות, בעוד שהמציאות המשתקפת היא האשלייה. זאת כאילו כל המסע הסוער פנימה אל געש תת-ההכרה אינו אלא תדמית דו-מימדית וקליפה שאין מאחוריה מאום. הקעוריות של הלוחות המצויירים (תכונה שיסודה בקונקרטיות ה"התנהגות" של הלוחות, כאשר מושענים אל הקיר) הופכת את הציורים לסביבה שבנוסח אולם-מראות ב"לונה-פארק".
 
רוצה לומר: התערוכה הופכת מניה-וביה למין "יריד-הבלים", לסביבה גרוטסקית המתעתעת בנו ועונה לנרקיסיזם שלנו עם השדים המשתקפים בציורים. שדים אבודים. שהרי, בהמות-האדם המיוסרות הללו הינן יצורים-המנותקים מכל זיקה, נטולי כל רקע (העולם הניכפה עליהם הוא העולם המשתקף בלוחות, ואין זה עולמם כי אם עולמנו). שדי יצר פרועים המבקשים להשתחרר מבקבוקי ההדחקות ותרים נואשות ולשווא אחר זיקה. אנו, הצופים, משתקפים במראות הללו ומעורבבים עם הדמויות הדמוניות הללו. האם הן בוראות אותנו ואת מרחבנו, או שמא אנו שבוראים אותן בצלמנו? כך או כך: יום-דינן ביומיומיותנו


חזרה למעלה




הסטודיו של שרה קונפורטי:
נייד: +052-3676472
דוא"ל:ks7@inter.net.il
www.sarakonforty.com
חנות התצוגה עברה לכפר יונה,
בתיאום מראש בלבד

© כל הזכויות שמורות לשרה קונפורטי. אין להעתיק, להפיץ, להציג בפומבי או למסור לצד שלישי תמונות מהאתר ללא קבלת הסכמתה